רחוק מהבית ומהמשפחה יכול להרגיש לבד מאד, למרות אמצעי התקשורת המקוונים הרבים. שם נולד הצורך הזה לראשונה.

מאז 2006 טיפלתי בישראלים רבים בחו"ל, בודדים או זוגות (צפון ודרום אמריקה, אירופה, מזרח אסיה ואוסטרליה), וביניהם גם זוגות מעורבים שאיתם הטיפול היה בעברית ובאנגלית. אני מכיר את הקשיים בחו"ל. גם אני לקחתי איתי משפחה עם שני ילדים (חזרנו עם שלושה) לארבע שנים של לימודים בארה"ב. ראיתי קשיים של משפחות ישראליות אחרות, ולמדתי להכיר את הקשיים מול מנטליות של התרבות המקומית, היהודית והלא יהודית.

בהמשך פורסמו מחקרים, רבים מהם, אגב, נערכו באוסטרליה, בשל המרחק ממרכזים עירוניים, שהצביעו על כך שטיפול מרחוק יעיל לא פחות, כל עוד לא מדובר במחלות קליניות קשות. בהמשך, גיליתי שרבים מאלו שהתחילו אצלי את הטיפול בחו"ל ורצו את המשך הטיפול לאחר שהגיעו ארצה, בחרו להמשיך את מרבית הפגישות מהבית, באופן מקוון, שזו עדות לשביעות הרצון שלהם מדרך טיפול זו.

מחקרים שמנסים לבחון את השפעת ה'בום' של טיפולים מרחוק בעקבות הקורונה, עדיין בראשיתם, ורק מעט מהם פורסמו.